<h1>י"ז ע"א</h1>
<h2>דף יז.</h2>
גרסינן בהעור והרוטב [חולין קי"ט ע"ב] גופא שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים והכניס ראשיהן השני לבית והבית מאהיל עליהן הבית טמא יהודה בן נקוסיא אומר משום רבי יעקב היאך שני עצמות מצטרפין לכזית. פירוש דוקא כי פליגי רבנן ויהודה בן נקוסא משום דהכניס ראשיהן שהן ידות לבשר זה. דיהודה בן נקוסא סבר אין יד לפחות מכזית לצרף, ורבנן סברי יש יד. כדפליגי התם רב ורבי יוחנן אליבייהו. אבל אם הכניס [שני] חצאי זיתים לבית דברי הכל טמא. דאע"ג דכל פחות מכזית מן הנבלה ומן המת אין בו טומאה כלל מצטרף לטמא. דהכי גרסינן באהלות פ"ב [מ"ה] אלו אם חסרו טהורין כזית מן המת כזית נצל מלא תרוד רקב רביעית דם וכו'.
ותנן התם בתחילת פ"ג [מ"א] כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסו לתוך הבית רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין. ומפרש בהעור והרוטב [קכ"ד ע"ב] רבי יוחנן דהיינו טעמיה דרבי דוסא דאין מאהיל וחוזר ומאהיל, כי היכי דגבי עור תנן כי יש עליו שני חצאי זית נבילה אפילו מלפניו אין נוגע וחוזר ונוגע. ורבנן ורבי יהודה בן נקוסא לית להו הא דרבי דוסא. דלא פליג אלא בהכניס ידות. דלא אלים יד [לרבי] יהודה בן נקוסא כבשר עצמו. ואיצטריך לאשמועינן דכל הני דנחלקו אע"ג דטהרו מלטמא [היינו] דוקא ממגע ומשא, אבל באהל האהל מצרפן. מידי דהוי אמלא תרוד רקב לרבי שמעון דאמר אינו מטמא במגע ואפילו הכי מטמא באהל. וכמו רביעית דם שמקומו קטפריס (והגיס) [ונגע] בה טהור ואם האהיל טמא. כדתנן באהלות פ"ג [מ"ג] ואיתא במסכת מעילה פרק קדשי המזבח
